ישראל גדל בקנדה למשפחה של אחד עשר אחים המשתייכת לחסידות חב"ד. בגיל שלוש עשרה עלה לארץ והתגורר בקריית שמואל. מגיל קטן בלט בפעלתנות ובשובבות שלו. בנעוריו אהב לעשות כושר ואימונים. המקום האהוב עליו היה הים בקריות, והשילוב בין שני התחביבים יצר הרבה אימונים בים.
בנוסף, ישראל היה מוכשר מאוד במוזיקה וניגן הרבה על פסנתר. כך הוא שילב תכונות רבות ואף מנוגדות – מצד אחד אדם שקורע את עצמו באימונים, ומצד שני בחור עדין נפש ורגיש שיודע למלא את הלב בניגוני פסנתר. לקראת הגיוס ישראל ביצע אימונים מפרכים במטרה להגיע לשירות משמעותי. הוא אכן הצליח במשימתו, התגייס לצנחנים ובגיבוש היחטיו"ת התקבל לפלגת ע-30 של סיירת צנחנים. המסלול היה מאתגר עבורו והציב בפניו קשיים רבים, אך דבר אחד עזר לו להתגבר על הכל – חוסר ההתפשרות שלו והנחישות עד הסוף בכל דבר ובכל משימה שקיבל.  בנוסף, ישראל תמיד היה עוזר לחברים לצוות ומתנדב לכל משימה. לאחר מסע הכומתה משפחתו בחרה לחזור לקנדה, וישראל נותר בארץ כחייל בודד. בסיום המסלול עלה ישראל לפלגת הלוחמים של ע-30 ישירות לקו ג'נין המפרך-המון פעילויות, מעצרים, מארבים ולילות לבנים כל השבוע, שם עשה את הדברים בחיוך ובמלוא הרצינות. קו זה הסתיים במבצע "בית וגן" בג'נין בו לקחה היחידה חלק משמעותי.
בשמחת תורה, ה7.10 הגיע ישראל מחופשת "רגילה" והשתתף בלחימה בקיבוץ חולית. כאשר שכב במארב, הותקל חפ"ק הסמג"ד שהיה סמוך אליהם בחוליית מחבלים. ישראל זינק מהראשונים להגנתו ללא היסוס ועם מקלע "הנגב" שלו הצליח תוך חתירה למגע לבלום את האויב ולחסלו. הוא פעל ללא פחד ובאומץ רב תחת אש כאשר כדורים שורקים לו מעל הראש, על מנת להגן על חבריו לנשק. לאחר הכניסה לעזה הפך להיות נגביסט חוד וגם לבנאי של הצוות. המשמעות הייתה שישראל נכנס ראשון לכל בית, מגן בגופו על שאר החברים לצוות. גם כאשר הסתיימה ההתקפה של אותו יום, וכולם התיישבו עייפים, הוא היה צריך לדאוג לבניית הבית והכנתו להגנה. ישראל עבד הכי קשה, באהבה, בחיוך, ובמסירות אין קץ למען חבריו לצוות. לאחר 150 יום של לחימה, הפלגה יצאה להתרעננות של שבוע בבית.

ביום כ"ו באדר א' התשפ"ד, קנה ישראל אופנוע ובנסיעתו הראשונה עליו עבר תאונת דרכים ונהרג במקום. הותיר אחריו הורים – פרחה ומשה, ועשרה אחים ואחיות – שלמה, יוסף, מנחם, מרים, חיה, חיים, לוי, מזל, מנוחה ונתנאל. נטמן בבית העלמין הצבאי בחיפה. בן עשרים בנופלו.