שחר בן נון, בנם של אילנית וגיא, אח לרועי, יובל – אחיו התאום, ועידו. נולד ב- 12 במרץ 2003 ברמת גן, וגדל בפתח תקווה. שחר היה ילד ונער מלא נוכחות. כריזמה טבעית זרמה ממנו, עם חוש הומור חד וציני שהאיר כל חדר. הוא היה מהאנשים שאתה מיד שם לב אליהם – אי אפשר להתעלם מהג'ינג'י החייכן, מהדעה הברורה, מהיכולת להנהיג ולהצחיק יחד. הוא ידע להיות מצחיק, רגיש, קשוב ורציני. וכשצריך – היה הראשון להרים, לעזור, לתמוך, בלי שיתבקש. אהבתו לארץ הייתה עמוקה ואמיתית. אהב לטייל, להכיר ולהרגיש חלק ממנה. היה חניך ומדריך בצופים, ושם נבטה מחויבותו לחברה, לאחר ולעשייה משמעותית. הוא לא סתם הדריך – הוא הנחיל ערכים. בפעולות שהעביר, דיבר על אהבת הארץ, על משמעות הנתינה, על החובה לעמוד לצד החלש, ועל העוצמה שבאחריות. הוא ידע להפריד בין צחוק לרצינות, ותמיד הבין מתי צריך מה. ב-9 בינואר 2022 התגייס לקורס טיס, אך הודח ועבר לשרת בסיירת עורב צנחנים. גם שם בלט. עבר מסלול לוחם, קורס מ"כים ובהמשך קורס קצינים. עשה זאת מתוך תחושת שליחות ואהבת אמת למדינה. האמין שמי שיכול להנהיג – חייב לעשות זאת. "אם לא אני, אז מי?" – כך ענה כשנשאל למה בחר שוב במסלול תובעני ואינטנסיבי כל כך. בשבת השחורה, 7.10.2023 , כשפרצה המלחמה, היה בבית. מיד עלה על ציוד ותחת מטחי טילים כבדים, הוריו הסיעו אותו חזרה לבאח צנחנים, וכבר באותו יום לחם בשדרות. כשראה את ההרס והכאב, התחזקה בו ההחלטה לצאת לקצונה. וכך עשה. במהלך הקורס כתב : "אני עושה את זה בשביל המשפחה שלי, החברים, אותם אנשים שלא יכלו להגן על עצמם ב-7.10."
שחר נפל בשכונת חמד שבפאתי חאן יונס, עזה. אבל שחר לא באמת נעלם. הוא נשאר – בזיכרונות, בחיוכים, באמירות החריפות, בערכים שהנחיל, בחיילים שפיקד עליהם, בחברים, ובמשפחה שאהב כל כך. הוא השאיר אחריו מורשת חיה של אומץ, מנהיגות, משפחתיות, רעות וחזון מעורר השראה. שחר מזכיר לנו מהי אהבת אמת לארץ. מזכיר לנו להיות טובים יותר, נוכחים, אמיצים. להיות שם בשביל אחרים ולזכור – שלפעמים אדם אחד, עם לב ענק ונפש טהורה, יכול לשנות עולם שלם.

שחר נפל בט"ו באב תשפ"ד – 19 באוגוסט 2024, מפצצה תועה של חיל האוויר, בעת מבצע לשחרור גופות שישה חטופים. הותיר אחריו, נטמן בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. בן עשרים ואחת בנופלו.